אברהמחיו נ' חברת הגיחון בע"מ

פסק דין

בקשה לאישור תובענה כתובענה ייצוגית על פי חוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 (להלן: החוק).

1. המשיבה היא תאגיד המספק שירותי מים וביוב לתושבי ירושלים. המבקש הוא תושב העיר ירושלים וצרכן של המשיבה. בבקשה במקור נטען, כי המשיבה גובה כפל תשלום בגין היטל על צריכת מים עודפת, כי היא מחייבת בתשלום מע"מ בגין היטל צריכת מים עודפת - שלא כדין, וכן כי היא מחייבת במע"מ על מע"מ בשל "חוב קודם" בגין חשבון מים וביוב. עוד נטען, כי המשיבה מחייבת בהוצאות אכיפה גם את מי ששילם את חובו קודם שננקטו נגדו הליכי אכיפה בכלל, בניגוד להוראות הדין.

2. במהלך בירור הבקשה התברר, כי אין ידיים ורגליים לטענות שעניינן חיוב בכפל בגין היטל בשל צריכת מים עודפת, הוספת מע"מ על חיוב בהיטל בשל צריכת מים עודפת וחיוב בכפל מע"מ. עם זאת, ועל אף תשובתה הברורה של המשיבה בתגובה לבקשה, עמד המבקש על טענות אלה. רק במהלך חקירתו הנגדית אישר, כי אין יסוד לטענות האמורות, וכי בקשתו מצומצמת עתה להוצאות האכיפה בלבד. כך, למשל, במענה לשאלת ב"כ המשיבה האם עליו לחקור אותו על חלקה הראשון של הבקשה השיב כי אין צורך בכך (עמ' 9 לפרוטוקול מיום 20.2.11). כך גם הבהיר בא כוחו בסיכומיו (סעיף 3), כי הבקשה מצומצמת עתה לטענה כי על המשיבה להשיב את הכספים שגבתה מלקוחותיה בגין הוצאות אכיפה, ולחלופין להשיב את הוצאות האכיפה שנגבו מלקוחות אשר שילמו את חובם בטרם ננקטו נגדם הליכי אכיפה בכלל, או שההליכים לא ננקטו על פי הוראות החוק. למותר לציין, כי לו טרח המבקש לפנות למשיבה בבקשת הבהרה לפשר חשבונותיו, לא הייתה הבקשה שלפניי מוגשת כפי שהוגשה. בצדק הפנה ב"כ המשיבה בסיכומיו לאסמכתאות בהן נקבע, כי הגם שאין מוטלת על התובע המייצג חובה על פי החוק לפנות לנתבע הפוטנציאלי בטרם יגיש את בקשתו לאישור התובענה, הרי בקשה כזו צריכה להיות מוגשת לאחר איסוף מלוא העובדות. לא יתכן, כך נפסק, "להגיש תובענה מסוג כזה ולאחר מכן לנסות להטליאה ברעיונות שהיו בחלל העולם עוד לפני הגשתה" (כדברי כב' השופטת ד' פלפל בת.א. (ת"א) 2738/99, כפי שצוטטו ברע"א 625/00 שאבי שמעון ואח' נ' פלאפון תקשורת בע"מ). פנייה מוקדמת בכתב ועריכת בירור טרם הגשת הבקשה נגזרים מחובת תום הלב ומן האינטרס שבמניעת ניצול ההליך המשפטי לרעה. לעיתים פנייה כזו תביא לשינוי במדיניות הנתבע הפוטנציאלי, מבלי שיהיה צורך להיזקק להליכים משפטיים (ת.מ. (חי') 7492-02-11 אבראהים עבד נ' תאגיד מים וביוב סובב שפרעם בע"מ; ע"ע (בית הדין הארצי לעבודה) 12842-07-10 עו"ד אסף אייל נ' הוט מערכות תקשורת בע"מ).

לטענת המבקש בסיכומיו, לו ידע על הוצאות האכיפה, לא היה מעמיד את בקשתו גם על הטענות האחרות. לדבריו, סבר כי ההסבר לפערים בין החשבונות "הישנים" לבין החשבונות "החדשים", הכוללים חובות קודמים, נעוץ בחיובי מע"מ כפולים או בחיובי מע"מ על היטלים הפטורים ממע"מ. לו קיבל מכתבי דרישה (היינו, מכתבים המתרים בצרכן על כך שטרם פרע את חובו) הייתה הבקשה מוגשת אך ורק בגין הוצאות האכיפה. אלא שטענה זו נסתרת בעדותו של המבקש, לפיה ניהל "תכתובת ענפה" (אותה לא מצא לנכון לצרף לבקשתו), עם המשיבה על מנת לקבל הסברים לחשבונות המים. מן הבירורים שערך למד כי הוא מחויב בעמלת אכיפה, וכי הגיע להבנה זו עוד לפני הגשת הבקשה (עמ' 10-11 לפרוטוקול). הנה כי כן, אם נמנע המבקש מלברר את הטעון בירור בטרם פנה בבקשה האמורה, ועל אחת כמה אם ערך בירור והבין כי הפערים שבין החוב המקורי לבין החוב שנדרש ממנו בחשבון הבא מוסברים בהוצאות אכיפה ולא בחיובי מע"מ בלתי מוצדקים, הרי שהבקשה הנרחבת הוגשה בחוסר תום לב.

3. ועתה לטענות הכרוכות בגביית הוצאות האכיפה.

אין חולק, כי המשיבה, שהיא תאגיד מיום וביוב כהגדרתו בחוק תאגידי מים וביוב, תשס"א-2001, מוסמכת על פי דין לחייב את צרכניה בהוצאות אכיפה. הוראת סעיף 39 לחוק הנ"ל מסמיכה תאגיד דוגמת המשיבה לנקוט אמצעים הדרושים לשם גביית תשלומים המגיעים לה עבור השירותים שהיא מספקת, וקובעת כי פקודת המיסים (גבייה) תחול על תשלומים כאמור כאילו היו מס. סעיף 12ט לפקודה האמורה קובע כי "סרבן" ישא בהוצאות סבירות שהוצאו בנקיטת אמצעי אכיפה, ובלבד שאמצעי האכיפה נדרש באופן סביר בנסיבות העניין, לשם גביית המס. המשיבה גובה, כעולה מתשובתה, סכום של 25 ₪ עבור הפקת מכתב דרישה (שכונה על ידי הצדדים "מכתב אכיפה") ושליחתו. תעריף זה מגלם את ההוצאות הכרוכות באכיפה, ובכללן איסוף הנתונים, עריכת המכתב, הדפסתו ושליחתו באמצעות שליח למענו של החייב. סכום זה נקבע על ידי המשיבה ביום 1.1.2004 (סעיף 51 לתשובה, סעיף 40 לתצהיר התשובה). סעיף 12ב לפקודה קובע, כי יראו את מכתב הדרישה כאילו הומצא כדין אם נמסר לחייב בפועל, או אם הונח במקום מגוריו, או אם נשלח על שם החייב בדואר.

4. לב הטענה הינו, שחשבונות המים ששולחת המשיבה ללקוחותיה אינם כוללים פרוט בדבר הוצאות אכיפה בגין חוב קודם שלא שולם, המתווספות לחשבון. לפיכך, אם מכתבי הדרישה המופנים ללקוחותיה שלא שילמו את חובם במועד, לא נשלחו ו/או לא נמסרו ליעדם, הרי שאין לצרכנים אלה כל דרך לדעת על דבר קיומן של ההוצאות הללו מתוך חשבונות המים עצמם. יוער, כי במסגרת הבקשה שלפניי, אין המבקש כופר בסבירות גובה הסכום הנדרש בגין הוצאות אכיפה.

5. אכן, חשבונות המים עצמם אינם כוללים פרוט של מרכיבי החוב עבור חשבונות קודמים שלא נפרעו (להבדיל מסכום החוב בכללותו). עם זאת, המשיבה הציגה מכתבי דרישה, ובכללם מכתבים הממוענים למבקש (אלה הוצגו במסגרת גילוי מסמכים), ומכתבים אלה כוללים פרוט, ממנו ניתן להיווכח ללא קושי, כי החוב כולל תשלום עבור הוצאות אכיפה, ומה שיעורו.

6. השאלה אותה יש לברר עתה היא, האם אכן מנפיקה המשיבה מכתבי דרישה, כנדרש על פי החוק, והאם עומדת היא בדרישת החוק להמצאתם.

7. נראה, כי לנוכח הדוגמאות שהציגה המשיבה, ובכללם מכתבים שמוענו למבקש, לא יכול להיות ספק, שהמשיבה אכן מנפיקה מכתבי דרישה, הכוללים פרוט של מרכיבי החוב, ובכללם הוצאות אכיפה. המבקש אף אישר בעדותו, כי התשלומים המפורטים במכתבי האכיפה שמוענו אליו (קרן חוב, עמלת אכיפה ותשלומים נלווים), מתאימים לחיובים שצורפו לחשבונות המים השוטפים (עמ' 15 לפרוטוקול). ואם כך הוא, אין יסוד לטענה כי המדובר בתשלומים "נסתרים", שאין לחייב דרך לדעת עליהם, אלא אם תתקבל טענת המבקש, כי הצליח לבסס אפשרות סבירה שאין הם נשלחים אליו ולשכמותו.

8. הטענה שנותרה לבירור, אם כן, האם נשלחים המכתבים הללו לצרכנים. דומה, כי גם המבקש מבין, כי לא יוכל לבסס תביעה ייצוגית אלא אם יצביע על כך שמכתבים אלה כלל אינם נשלחים לציבור הצרכנים, ולא יוכל להסתפק בטענה כי הוא עצמו לא קיבל מכתבים כאלה מעולם. אלא שבעניין זה העיד המבקש, כי אינו יודע לומר שפרט למקרה שלו יש עוד תושבים שלא קיבלו מכתבי אכיפה. טענתו כי זה המצב מבוססת, כעולה מעדותו, על "חזקה", שכן לא יכול להיות שדווקא לו התאנתה המשיבה (עמ' 16 לפרוטוקול). המבקש אמנם הוסיף וטען, כי לאחר הגשת הבקשה בדק "עם עוד כמה אנשים", שלא היה מוכן לפרט את שמם, והתברר לו כי גם הם לא קבלו מכתבי אכיפה (שם). איני יכולה לייחס כל משקל לאמירה סתמית זו. זה המקום לומר, כי ככלל עדותו של המבקש עשתה עלי רושם חמקמק ובלתי אמין. בנוסף לחוסר האמינות הנובעת מן הטענה הסתומה בעניין הבדיקה עם "עוד כמה אנשים", טענה שאין בה כדי לבסס ולו ראשיתה של בקשה לתובענה ייצוגית, הרי שהתקשיתי להעלות על דעתי מדוע חשבונות המים השוטפים הגיעו גם הגיעו לביתו של המבקש, ואילו דווקא מכתבי האכיפה לא הגיעו, על אף שמוענו לאותה כתובת (ראו עמ' 11 לפרוטוקול). מעבר לתהייה העולה מעצם העובדה האמורה, הרי שעיון בתצהירו של המבקש, שצורף בתמיכה לבקשה מעלה, כי אין המבקש טוען בו כי לא קיבל לידיו את מכתבי הדרישה האמורים. כל שנאמר בו, בסעיף 13, הוא: "בדיקה שערכתי העלתה, כי המשיבה נוהגת לחייב את צרכניה אשר איחרו בביצוע תשלומים מסויימים, ללא כל התראה וללא כל קריטריונים ברורים (לעיתים מבוצע חיוב ולעיתים לא) בתוספת של כ- 24 ₪ (כיום), בתוספת מע"מ, בגין 'הוצאות אכיפה'. הוצאות אלו נגבות בסתר ללא כל פרוט בגוף החשבונית". רק בתצהיר שני שהגיש, במענה לתשובת המשיבה, טען כי מעולם לא נמסרו לו מכתבי אכיפה, וכי לא ידע, עד סמוך להגשת הבקשה, כי הוא מחויב בגין הוצאות אכיפה כלשהן (סעיף 30 לתצהיר התגובה). לא מצאתי בעדותו של המבקש הסבר לפער בין שני התצהירים.

9. על מנת לבסס, ולו לכאורה, את הנטען לעיל, נסמכה הבקשה על מכתב ששלח אדם אחר (אבישי ספיר שמו) למשיבה, ובו הוא מציין כי נודע לו על קיומן של הוצאות אכיפה מבירור טלפוני שערך. במכתב הוא מבקש לדעת האם רשאית המשיבה לגבות הוצאות אכיפה כאשר לא בוצעו פעולות אכיפה, ובהעדר מכתב דרישה. אותו פונה קיבל מענה מן המשיבה, ולפיו נשלח אליו מכתב דרישה ובו פרוט הכולל את הוצאות האכיפה, וכי מקור הסמכות לפעולותיה מצוי בפקודת המיסים (גבייה) ובתקנות הרלבנטיות שהותקנו מכוחה. איני סבורה כי יש בהפניה למכתב כדי לבסס את הנטען בבקשה, ולו במידה כלשהי. ההיפך הוא הנכון. המשיבה מבהירה באותו מכתב, כי נשלח לפונה מכתב דרישה ובו פרוט הכולל את הוצאות האכיפה, והפנתה אותו למקור סמכותה. במענה לאותו מכתב טען מר ספיר, במכתב מיום 8.2.2010 (נספח ח' לבקשה), כי אינו זוכר שקיבל דרישת תשלום, וכי על כן הוא מבקש העתק מאותו מכתב (המשיבה השיבה כי אין באפשרותה להנפיק עותק נוסף של המכתב). ודוק: "אינו זוכר" אין משמעו שלא קיבל. לא למותר להעיר, כי אותו פונה הגיש אף הוא תובענה ייצוגית כנגד המשיבה, והוא מיוצג בה על ידי בא כוחו של המבקש שלפניי.

10.מנגד, עדותו של מנהל מחלקת הגבייה במשיבה, מר ישי טחובר, עשתה עלי רושם אמין. לדבריו, חברת הגבייה עימה התקשרה המשיבה במכרז, הינה חברה בעלת ניסיון. לרשות חברה זו עומדים שליחים, המקבלים לידיהם את מכתבי האכיפה שהופקו לאחר שנערך הקובץ המכיל את קבוצת הצרכנים שלא פרעה את החוב במועד (ועל כך בהמשך). השליחים מתעדים כל מכתב בטפסים מיוחדים, ומציינים אם החייב קיבל את המכתב ביד אם לאו. מנהל האכיפה אמור לדגום את שליחת מכתבי האכיפה ולשוחח עם המחלקים. מנהל האכיפה בודק מדי פעם את כמות המכתבים שהתקבלו מבית הדפוס לעומת אלה שחולקו, והבדיקה נערכת בצוותא עם האחראי על החלוקה. מר טחובר העיד כי אינו יודע על מצבים של אי שליחת מכתבים (עמ' 21-22 לפרוטוקול). יתרה מזאת, מר טחובר שלל את האפשרות שהוצגה לו, לפיה מאחר שקבלן הגבייה משלשל לכיסו את הוצאות האכיפה, יש לו אינטרס להגדיל את הרווח על ידי אי שליחת המכתבים (וחסכון התשומות הכרוכות בכך). מעבר לרושם האמין שעשה עלי העד באופן כללי, ולחוסר ההיגיון שבהדפסת המכתבים מבלי לשלוח אותם, הרי שתשובה זו מגובה גם במנגנון התשלום כפי שנקבע במכרז, ולפיו התשלום בגין פעולות האכיפה יבוצע לאחר שתתקבל התמורה בגין הפעילויות הנ"ל בחשבון הגיחון (סעיף 6.2.2). רוצה לומר, אם יש אינטרס לקבלן, הריהו דווקא האינטרס ההפוך: להמציא את מכתבי האכיפה על מנת שהצרכן יפרע את חובו, שכן רק אז יקבל לידיו את התשלום המגיע לו. זאת ועוד, כפי שהעיד מר טחובר, כ- 40%-50% מהאוכלוסיה משלמים מיד לאחר שקיבלו את מכתב ההתראה הראשון. גם בכך יש כדי לשלול את האפשרות שמא אין נשלחים כלל מכתבי הדרישה.

11. ועל כל אלה יש להוסיף, כי במהלך החקירה ביקשה המשיבה להציג בפני המבקש דוגמאות של חתימתו או של חתימת אשתו, על אישורי מסירה למכתבי דרישה. ב"כ המבקש התנגד לכך מן הטעם שבדרישה לגילוי מסמכים הודיעה המשיבה כי אין היא אוחזת באישורי מסירה, וכן משום שהיה עליה להמציא לעיונו מסמכים אלה מבעוד מועד. בעניין זה הסביר ב"כ המשיבה כי אין המשיבה מחזיקה באישורים הללו, כי אם חברת הגבייה, ובזמן שחלף הצליחה לאתר מספר אישורי מסירה כאמור. התרתי את החקירה בעניין הנדון, והמבקש טען כי מה שהוצג בפניו הוא ככל הנראה חתימה על הודעה לפני ניתוק המים, ולא על מכתב דרישה. משהוצג בפני המבקש אישור בדבר הדבקה על דלתו, מתאריך 5.12.10, הגיב כי אינו מכחיש שקיבל את חשבונות הגיחון בזמן אולם עמד על טענתו לפיה לא קיבל את מכתבי האכיפה. תשובה זו לאו תשובה היא, שכן החשבונות עצמם אינם מודבקים על דלתו של הצרכן. התרשמותי מהתנהלות המבקש בכל הנוגע למענה על השאלות ביחס לאישורי המסירה הייתה של רצון עז להתחמק ממתן תשובה ברורה בעניין. מכל מקום, איני רואה כל חשיבות לוויכוח האם חתם המבקש על אישורי מסירה אם לאו, שכן די בכך שמכתבי הדרישה הונחו במקום מגוריו, ובעניין זה קיבלתי את גרסת המשיבה במלואה, מן הטעמים שפורטו לעיל. המבקש ביקש אמנם לשכנע, כי לא יעלה על הדעת שקיבל את מכתבי הדרישה, מן הטעם שלו היה מקבלם היה בוודאי פורע את חובו לאלתר, שכן היה רואה את "הסכומים האסטרונומיים האלה" (עמ' 14). ה"ראיה" שבחוסר ההיגיון שבאי התשלום, אינה ראיה כלל ועיקר, בשים לב להתנהלותו הכוללת של המבקש, ולפיה נמנע, וחזר ונמנע, מלשלם את חובו למשיבה, בלא כל הסבר מתקבל על הדעת. ניתן להניח, כי כאדם מן הישוב ידע כי חובות מן הסוג האמור צוברים לפחות הפרשי הצמדה וריבית, וכי הוא עלול לעמוד בפני ניתוק המים (כפי שאכן ארע). נראה כי מי שלא נרתע מלהביא עצמו עד כדי ניתוק המים, לא יכול להישמע בטענה הנשענת על הגיון, ולפיה לו ידע שיחויב בהוצאות גבייה, היה מזדרז ומשלם את חובו.

12. כבר כאן ניתן, אפוא, לבוא למסקנה כי לא עלה בידי המבקש להצביע על "קבוצה", שהמכנה המשותף לה שנתחייבה בתשלום הוצאות אכיפה על אף שלא קיבלה מכתב דרישה כדין, המפרט את החוב גם בגין סעיף זה, ו/או כי המשיבה נוהגת שלא לשלוח מכתבים כאלה. הנטל על מבקש האישור, בשלב זה, הינו נטל של "אפשרות סבירה" לפיה בסופו של דבר תוכרע התביעה לטובתו. תנאי זה הוא תנאי סף לאישורה של בקשה דוגמת זו המונחת בפניי, כאמור בהוראת סעיף 8(א) לחוק. הצורך לשקול את סיכויי התביעה להצליח, כתנאי לאישורה כתובענה ייצוגית, נקבע בפסיקה עוד בטרם נחקק החוק, וזאת לנוכח "החשיבות הציבורית של מכשיר התובענה הייצוגית והסכנות שהשימוש במכשיר זה מעורר" (רע"א 2701/97 מדינת ישראל נ' צ'רטוק, פ"ד נו(2), 876; בש"א(ת"א) 13037/03 רונן שוהם ואח' נ' כלמוביל בע"מ ואח'). המבקש לא עמד בנטל, ואף לא באפס קצהו, לשכנע כי קיימת אפשרות סבירה לפיה בסופו של הליך יקבע בית המשפט כי מכתבי האכיפה כלל אינם נשלחים, וממילא אינם מומצאים לצרכנים.

13. טענה נוספת עליה יש לעמוד היא הטענה לפיה נגבים מן הצרכנים תשלומים עבור הוצאות אכיפה עוד בטרם הופק מכתב האכיפה, ומכאן, כי החיוב מוטל על הצרכן אף מבלי שבוצעה כל פעולת אכיפה. כפי שנראה להלן, חלה התפתחות בטענה במהלך הדיון ובסיכומים. כל שנטען מלכתחילה (סעיף 17 לבקשה) היה, כי המשיבה גובה הוצאות אכיפה מבלי שננקטו הליכי אכיפה כלשהם, ובדרך כלל מבלי שנמסרו מכתבי דרישה. כמו כן נטען, כי המשיבה גובה הוצאות אכיפה עוד בטרם חלף המועד הקבוע של 15 יום ומבלי שנמסרה לחייב דרישת תשלום בכתב ראשונה, ולאחר מכן שנייה.

14. במענה לטענה המקורית, כותב מר טחובר בתצהירו, כי המשיבה פועלת על פי "סרגל אכיפה" אחיד ושוויוני (נספח ה' לתצהיר), ולפיו אחת לחודשיים מפיקה המשיבה לצרכן ביתי חשבון לתשלום עבור שירותיה. מועד הפרעון נקבע לאחר 18 ימים ממועד הפקת החיוב, והוא מוצג בחשבון. היה והצרכן לא שילם את החשבון עד 15 ימים מהמועד האחרון לתשלום, שולחת המשיבה מכתב אכיפה לביתו, באמצעות שליח. מכתב האכיפה כולל את פרוט כל החובות של הצרכן, לרבות הוצאות אכיפה. היה ולא שילם את החוב תוך 30 יום למן היום בו קיבל לביתו את מכתב האכיפה, שולחת המשיבה מכתב אכיפה שני, וזאת בטרם תנקוט פעולת אכיפה פוגענית יותר (סעיפים 28-31 לתצהיר).

15. המבקש הסכים, כי אינו יכול לטעון לגבי החשבונות נשוא התביעה, כי החיוב בהוצאות האכיפה בגין חוב שלא שולם מופיע בטרם חלף המועד שבו צריך היה לשלם את החוב מלכתחילה + 15 יום (עמ' 16 לפרוטוקול). בכך נשמט היסוד מאותו חלק מן הטענה המקורית כפי שפורט לעיל. אלא שלטענתו, שהתפתחה במהלך הדיון, הוכח כי הצרכנים מחויבים בהוצאות אכיפה בשל עצם האיחור שבתשלום, ולא בגין נקיטת אמצעי אכיפה בפועל. טענה זו נסמכה על כך, שמנספח ח' לתצהיר התשובה של מר טחובר (תדפיס הצגת חשבונות של המבקש) עולה, כי מועד חיוב הצרכנים בהוצאות האכיפה, כפי שהוא מופיע במערכת המחשב, מוקדם לתאריך המופיע על גבי מכתבי האכיפה עצמם (אשר, כאמור, לטענת המבקש אותה דחיתי, כלל אינם נשלחים). הפער מתבטא במספר ימים. משכך, צרכן ששילם את חובו בפרק הזמן שבין חיובו במערכת המחשב לבין משלוח המכתב בפועל, צריך להיות פטור מהוצאות האכיפה, ואילו המשיבה גובה הוצאות אלה גם מחייב כזה - כך על פי הטענה.

16. על רקע הדברים הללו, נפנה עתה לעדותו של מר טחובר בבית המשפט. מר טחובר הסביר בעדותו, כי משחלפו 15 יום מתאריך הפרעון, נבדק במערכת המחשוב האם התקבל תשלום עבור חשבון המים. היה ולא התקבל תשלום, מתחילה פעולת האכיפה. החל מאותו רגע מחויב הצרכן בהוצאות אכיפה ראשונות, שהן הוצאות אכיפה עבור המכתב הראשון, ובמילותיו: